מגידו שירותי שמירה בע"מ נ' מועצה מקומית בסמ"ה

החלטה

ביום 4.11.13 הוטל לבקשת התובעת, במעמד צד אחד, עיקול זמני על כספים המגיעים לנתבעת עד לסך 3,181,440 ₪ כנגד הפקדת התחייבות עצמית ו"ערבות בנקאית או ערבות אישית אחרת של בעל ענין אצל המבקשת על סך 15,000 ₪. ביום 11.11.13 הגישה הנתבעת בקשה "בהולה מאד" לביטול העיקול הזמני.

ביום 13.11.13 התקיים דיון בבקשה לביטול העיקול הזמני. מכיוון שהמצהיר מטעם הנתבעת לא התייצב לחקירה על תצהירו, ובהסכמת ב"כ הנתבעת, נמחק התצהיר, כך שבידי הנתבעת לטעון טענות משפטיות, ואין בידה לטעון טענות עובדתיות שלא הוכחו.

הנתבעת טענה שקיימת מחלוקת בין המבקשת למשיבה אודות סכום החוב. למעשה, המחלוקת מצומצמת מאד, וניתן אף לומר, על פי הנתונים שבפני היום, שאינה קיימת. התביעה מבוססת למעשה על שלושה ראשים. הראש האחד, הוא יתרת חוב של 2,172,528 ₪ עבור עבודות פינוי אשפה ותוספת היטל הטמנה, שהוכחו על ידי צירוף כרטיס הנהלת החשבונות הערוך על ידי הנתבעת עצמה. אין הנתבעת חולקת על כרטיס הנהלת החשבונות של עצמה. ראש נזק נוסף, הוא סכומי ריבית ותוספת מדד שהתובעת זכאית להם לפי סעיף 6 להסכם. אין הנתבעת יכולה לחלוק על כך שיש להוסיף סכומי ריבית ותוספת מדד, אם כי היא יכולה לטעון שאין מדובר ב- 272,997 ₪ כפי שחישבה התובעת, אבל גם זאת אינה אומרת. המחלוקת היחידה היא על סכום של 735,921 ₪ הנובע מספירה שביצעה התובעת לפי החוזה את מספר בתי האב שבהם מבוצעת עבודתה. הנתבעת אינה טוענת שהספירה אינה נכונה, ואינה טוענת שאנשיה ספרו ספירה אחרת. כל טענתה היא שהספירה נעשתה על ידי אנשי התובעת. בהתחשב בעובדה שהספירה נעשתה והודעה לנתבעת כבר ביום 9.8.12, ומאז לא טרחה הנתבעת להעמיד ספירה אחרת או לטעון שהספירה לא נכונה, הרי טענות התובעת גם בראש זה של תביעתבה מוכחת דיה כדי להצדיק עיקול זמני.

היסוד הנוסף שיש להוכיח לצורך עיקול זמני הוא יסוד ההכבדה. בענין זה טוענת הנתבעת שהתובעת טענה בעלמא שהנתבעת נמצאת בקשיים כלכליים ומזה תקופה ארוכה אינה מסוגלת לשלם לתובעת את מלוא התשלומים החודשיים המגיעים לה, וכי לבקשת הנתבעת נפתח נגדה בלשכת ההוצאה לפועל תיק איחוד שמגן עליה לפי חוק, בעוד התובעת נאלצת לפנות לגורמים חיצוניים על מנת לממן עבור הנתבעת עבודה יום יומית בפינוי אשפה בישובי המועצה. לטענת הנתבעת, אלו אמירות בעלמא בתצהיר מנהל התובעת, שלא נתמכו בראיות מהימנות.

טענות אלו של הנתבעת מעוררות תמיהה. לא רק שקיום תיק איחוד הוכח, אלא שהנתבעת עצמה טוענת בהמשך על בסיס קיומו של תיק האיחוד, שתשלום מחוץ לו הוא העדפת נושים. בנסיבות אלה, הטענה שקיומו של תיק איחוד לא הוכח, היא טענה מעוררת תמיהה, ואולי אף אסורה על פי דין על ב"כ הנתבעת.

גם הטענה שהנתבעת נמצאת בקשיים כלכליים ואינה מסוגלת לשלם למשיבה את מלוא התשלומים החודשיים זה תקופה ארוכה, הוכחה כראוי. כעולה מהנתונים הנטענים על ידי הנתבעת עצמה, בצירוף כרטיס הנהלת החשבונות שהיא ניהלה בשל יחסיה הכספיים עם התובעת, למרות שבשנות התקציב 2011-2013 שילמה הנתבעת לתובעת 2,188,386 ₪, היא נותרה חייבת סכום דומה, 2,172,528 ₪ לפחות. מכאן, שהנתבעת משלמת לתובעת כ- 50% מהמגיע לה. יכול להיות שהסיבה לכך היא שהנתבעת לא רוצה לשלם את מה שהתחייבה לשלם, אבל עדיף להניח שהסיבה לכך היא קשייה הכלכליים, שהם שגרמו לה שלא לשלם את המגיע ממנה. סימנים מעידים נוספים לקפייה הכלכליים של הנתבעת, הם תיק האיחוד המנוהל על ידה וקיומו של חשב מלווה.

הנה כי כן, הוכח שהנתבעת מצוייה בקשיים כלכליים וכי היא מנהלת תיק איחוד. הנתבעת טוענת שלא הוכח שהיא עומדת להבריח את נכסיה, וכי בהיותה גוף מפוקח הזכאי לתמיכות ובעל תקציב, לא הוכחה הכבדה על ביצוע פסק הדין. אני דוחה טענה זו. העובדה שהנתבעת היא גוף מפוקח לא מנעה ממנה להותיר חוב של מיליונים למי שמספק לה שירותי פינוי אשפה. איני מסכים לנחה שעקרון ההכבדה אינו חל על רשות מקומית, משום שקיימת סבירות גבוהה שהמקורות התקציביים שהיא נזונה מהם יוזרמו גם בעתיד, ואילו עיקול כספים יכביד על המשך תיפקודה הציבורי. המקורות התקציביים בעתיד ינתנו לתשלום שירותים שינתנו בעתיד, ואילו הנתבעת לא שילמה את תשלומי העבר, ולא ניתן להניח שמתוך המקורות התקציביים שיועברו לה בעתיד לשם המשך תיפקודה בהווה ובעתיד תשלם את חובות העבר.

להסיר ספק, אין מדובר כאן באיזון בין גביית חוב להמשך תיפקוד הרשות המקומית. החוב הנתבע בתביעה זו הוא חוב בגין תיפקוד הרשות המקומית, בדרך של פינוי אשפה. אין לעובדי המועצה המקומית – עובדי הוראה, פקידים, וראשי מחלקות- זכות לקבל את שכרם יותר מאשר לעובדי הקבלן המפנה את האשפה במועצה המקומית.

אכן, כפי שנקבע בפ"ד התאחדות הקבלנים נגד עירית מודיעין, הטלת עיקול זמני על כספי רשות ציבורית עלולה לפגוע באורח מהותי בתיפקודה ולגרום לנזק ציבורי כללי, אבל כל מקרה ונסיבותיו. הרשות המקומית אינה נתונה בהקפאת הליכים כללית, אלא ממשיכה להזמין מהתובעת שירותים נחוצים שהיא לא משלמת את תמורתם. אין היא יכולה להסתפק בטענה שהיא רשות מקומית שעיקול עליה גורם נזק ציבורי כללי. אין לרשות המקומית זכות לגרום נזק פרטי כבד כדי לממן שירותים ציבוריים, וכל שכן, כאשר הנזק שהיא גורמת הוא באי תשלום של תמורה עבור שירותים ציבוריים שניתנו לה. כפי שהוכח, לא רק שהרשות אינה משלמת עבור חובות העבר, היא ממשיכה ומשלמת סכומים חלקיים עבור עבודות ההווה.

הנתבעת טענה שתשלום לתובעת יהיה העדפת נושים לאור תיק האיחוד שבו היא מצוייה. אני דוחה טענה זו. תיק איחוד אינו הקפאת הליכים כללית. תיק איחוד משווה בין הנושים הכלולים בתיק האיחוד, ואינו משווה בין התיקים שהם מחוץ לתיק האיחוד. שאלתי מחוץ לפרוטוקול את ב"כ הנתבעת, מדוע, לאור המחלוקת הצרה בדבר סכומי החוב, לא תסכים הנתבעת למתן פסק דין נגדה ותצרף את התובעת לתיק האיחוד. התשובה שניתנה היתה שתיק האיחוד מנוהל מזה 3 שנים, והחל בחוב של 3 מיליון ₪ וירד לחוב של כ- 300,000 ₪. צירוף תיק של 3 מיליון ₪ עתה אינו מקובל על הנתבעת. כלומר, אין הנתבעת מבקשת לצרף את חובה לתובעת לתיק האיחוד. זאת אומרת שהטענה בדבר העדפת נושים נכונה במידה מסוימת, רק הפוכה. הנתבעת מבקשת להעדיף את הנושים בתיק האיחוד, להם שילמה ומשלמת, על פני נושים כמו התובעת, שאינם כלולים בתיק האיחוד. הדברים לא הוכחו בפני אל נכונה, אבל אפשר שירידת החוב לנושים בתיק האיחוד מומנה מאי תשלום לתובעת. אציין, שהנושים בתיק האיחוד, באמצעות הממונה על התיק, יכולים להצטרף לעיקול. הטלת העיקול במקרה זה לא תגרום להעדפת נושים.

ניסיתי לשכנע את התובעת שהטלת העיקול ממילא לא תביא לה כספים באופן מיידי, אלא רק לאחר פסק דין, ואז היא חשופה לצירוף לתיק האיחוד, או לצירוף הממונה על האיחוד לעיקול. ב"כ התובעת טען, שהיא תגבה את הכסף לפני הצירוף לתיק האיחוד, ולכן אינה מוכנה לוותר על העיקול הזמני. התובעת חושבת שתצליח לגבות את הכספים מחוץ לתיק האיחוד, והנתבעת אינה מוכנה לצרף את החוב לתובעת לתיק האיחוד, ועל כן לא חל האמור על ידי השופט עמית בבר"ע 1953/07 אעבלין נ' חורי, שהתובעת תהיה זכאית לקבל את חלקה כנושה רק במסגרת תיק איחוד. במקרה זה לא תקבל התובעת את חלקה במסגרת תיק האיחוד.

מנגד, אין ספק שהטלת העיקול עתידה לגרום לנתבעת נזקים, שאין די בהתחייבות עצמית וערבות של 15,000 ₪ כדי להבטיח תשלום הנזקים בגינם. לפיכך, אני דוחה את עיקר הבקשה לביטול העיקול, והעיקול ישאר על כנו, בתנאי שעד יום 15.11.13 תפקיד התובעת בבית המשפט בנוסף על ההתחייבות העצמית לפיצוי בגין כל נזק שייגרם לפי תקנה 364 (א), ערבות לפי תקנה 364 (א) בסך 100,000 ₪ בערבות בנקאית או מזומן, ועוד עירבון לפי תקנה 364 (ב) בסך 50,000 ₪ בערבות בנקאית או מזומן. ככל שהופקדה כבר ערבות בנקאית בסך 15,000 ש"ח לפי החלטה מיום 4.11.13, תובא זו בחשון לענין הערבות לפי תקנה 364 (א).

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות הבקשה בסך 5,800 ₪.

ניתנה היום, י' כסלו תשע"ד, 13 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: